שני דברים לפני שאני עובר לפוסט:
- תכנית FELLOWSHIP היא תוכנית של בתי חולים מובילים, בעיקר בארה”ב וקנדה המכשירים רופאים מצטיינים הנבחרים מרחבי העולם. (להרחבה בויקיפדיה).
- למען הגילוי הנאות – הבן שלי סיים לא מכבר FELLOWSHIP בארה”ב.
ועכשיו לגופו של הפוסט:
צ. אחות מצטיינת (למרות שאינני בר סמכא – אבל האמינו לי) בישרה לי שבעלה דר’ א נבחר להיות ב – FELLOWSHIP בקנדה, היות שאני גם מכיר את דר’ א. שמחתי מאד על הבחירה שמלמדת שדר’ א. הוא אכן מהשורה הראשונה.
ברור שהשניים עם ילדיהם עומדים להכיר עולם חדש, הילדים יהפכו לילדי העולם הגדול, האבא יהפוך לרופא מצטיין יותר, האמא תבלה שעות איכות עם הילדים, עוקץ קטן בענין – ההכנסה בשנתיים אלה מצומצמת (דר’ א. לא יקבל שכר אלא גימלה) אבל המשפחה תלמד להסתדר .
אחרי ששמחתי בשבילהם ברמה האישית ושוב אני מפרגן להם בענק, חלף בי ה”שד הקטן”, מה קורה פה בעצם?
דר’ א. יהיה בעוד שנתיים בפוזיציה מקצועית מתקדמת מעמיתו שלמד והתמחה איתו ונשאר בארץ, ואז בעוד שנתיים (ה – FELLOWSHIP נמשך שנתיים) יצטרך לקבל החלטה האם לחזור או להישאר בניכר.
לפני שמסתערים על רופא כרודף בצע שרק כסף מענין אותו קחו בחשבון את השיקולים הבאים (כן גם כסף יהיה אחד מהם) , הרופא מתמחה שם בטכניקות ניתוח מתקדמות ביותר (ניתוח עם רובוט) , בארץ בגלל עלות הרובוט לניתוח הוא כמעט לא יתקרב לרובוט, המשמעות נסיגה מקצועית, בנושא המחקרים האפשרות לכתוב מחקרים קלה יותר הדרך לפרופיסורה קצרה יותר, כסף (בזה כולנו מבינים) משכורת גבוהה יותר, עלות החיים במקביל זולה יותר, בארץ מצפה לו מאבק על “חצי משרה” , עבודה מפוצלת (יום במרפאה, יום בבית חולים ושאר מיני הרפתקאות).
בזמן שאני ואתם סופרים יחד עם הרופא את הדולרים שלו בואו ניזכר בעבר,
הרופא למד שבע שנים (כמה השתכר? – נחשו לבד) , סטאז’ בן שנה, התמחות שש שנים , FELLOWSHIP שנתיים , כלומר שש עשרה שנים הוא בנה את תחילת הקריירה שלו, רוופא שהתחיל את המסלול שלו בגיל 23 רק עתה בגיל 39 מתחיל להכניס כסף לבנק.
עד עכשיו דיברתי ברמת הרופא, מה קרה במקביל לנו כאזרחי המדינה?.
בזמן לימודי הרופא באוניברסיטה הסטודנט דאז לא שילם את מלוא עלות הלימודים, אנחנו ממיסינו סבסדנו אותו, משעשה הרופא הצעיר התמחות הוא ניתח אותנו, עד כמה שהדבר נורא להיאמר הוא “התאמן” עלינו, ועכשיו שהוא סופר מומחה הוא משרת נאמנה אזרחי מדינה אחרת? ושרות מילואים הוא גם לא עושה.
כלומר – השקענו, “השקינו” ומשבאנו לקטוף את הפירות אנו מופתעים שהעץ נמצא במטע אחר לגמרי.
מה עושים בכדי לא לאבד את מיטב בנינו? (וככל שיהיו טובים יותר כן יגבר הסיכוי שיעזבו).
להבין את הבעיה, להפנים את הבעיה, לעמוד בסטנדרטים של ה – OECD למספר מיטות אשפוז לאזרח דבר שייצור יותר תקנים לרופאים, לאחיות, לציוד מתקדם, לדאוג להעברת כספים מהרפואה הפרטית לציבורית, לדאוג לסבסד רופא שיוצא ל – FELLOWSHIP תמורת התחייבות שיחזור לארץ אחרי שנתיים,ליצור מקומות עבודה ותנאים לכתיבת מחקרים רפואיים.
יש לנו אוצר בלום ושמו רפואה ישראלית, בואו לא נניח אותו על שולחן הרולטה ונראה אם יישאר איתנו או יתאייד לקזינו, בואו נעשה אותו תוכנית פנסיונית שילך איתנו עד מאה ועשרים בבריאות טובה .
ע"י avineshama December 6 2014