מזמן לא חשתי צורך עז לשים את דגל מדינת ישראל על האוטו שלי כמו שחשתי ביום העצמאות הזה.
אני חרד, חרד לגורלה של מדינת ישראל, המדינה שאני כה אוהב ולא מקבל אותה כדבר מובן מאליו, אני זוכר, זוכר היטב שהעם היהודי היה עצמאי לאורך ההיסטוריה מעט יותר מ – 300 שנה, ו – 74 שנות עצמאות אולי מבלבלות אותנו, רומא הייתה אימפריה, איש לא כבש אותה, היא התפוררה מבפנים.
דווקא ביום העצמאות מתחדדת אצלי התחושה של חוסר המשילות שלנו שאינני יודע אם נובעת מפחדנות או סתם אימפוטנציה כך או כך התוצאה היא התפוררות, נערים ערבים תולשים ביפו דגלי ישראל, מה יעשו בבגרותם ?, הפרוטקשן הבדואי מגיע עד לתל אביב וגם חברות ממשלתיות נסחטות, בירושלים אנחנו מפחדים ללכת , בהר הזיתים בליל יום הזיכרון לחללי צה”ל תולשים דגלי ישראל מהקברים, להר הבית עושים טובה שמרשים לנו לעלות, ראאד סאלח מארגן ביום עצמאותנו צעדת שיבה בגליל, סוסים דוהרים בהתרסה בכפר מסריק והעגלונים מסתובבים חופשי, בואו נחכה שבפעם הבאה יירו ( חלילה וחס).
שלא תהיה טעות לרגע , ההתדרדרות לא התחילה השנה וגם לא לפני שנתיים, ואני מסתכל מיהו פוטנציאל ההנהגה שמחכה לנו מעבר לאופק, מעבר לקלפי ורואה אויר חם, דיבורים.
לפני חמישים שנה קיבלתי את מדינת ישראל מהוריי, עוד כמה שנים אוריש אות לילדיי, ללא ספק קיבלתי מדינה במצב טוב יותר ממצב המדינה אותה אוריש לילדיי.
לא פלא שטרחתי להניף דגל, קודם כל בהתרסה נגד עצמנו, “עוז לתמורה טרם פורענות” אמרו את זה קודם לפניי בהקשר אחר, אבל הקריאה היא קריאת השכמה לכולנו.
חג עצמאות שמח
ע"י avineshama May 5 2022