אני בן להורים נפגעי שואה ולא ניצולי שואה, לא ניצולי שואה מכיוון שעלו לארץ עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נפגעי שואה מכיוון שרוב בני משפחתם נספו בשואה.
גם אני גדלתי בבית שלא דיברו על המשפחה ומשהתעוררתי ורציתי לדעת כבר לא היה את מי לשאול.
גדלתי כצבר, בארץ שלי וכמובן הבטתי בזלזול על אותם אודים מוצלים מאש, “סבונים” קראנו להם בגלל ש”הסכימו” להפוך לסבונים מבלי שנלחמו, זלזלנו בהם, לעגנו לאותם שראינו בעין שהחביאו לחם במקומות שונים על כל צרה שלא תבוא, הסתכלנו בזלזול על אמא שפורצת בבכי מר ללא סיבה באמצע היום באמצע הרחוב ובתה בת השמונה מנסה לנחם אותה “מאמא, מאמא” .
בשכונה שלנו גילו “קאפו” מיד כתבנו את שם בתו בגיר גדול ברחוב עם התואר “בת של קאפו” , למחרת נעלמו מהשכונה , הרגשנו מנצחים גדולים.
עם השנים בגרנו, נקודת המבט השתנתה, אם הייתי יכול לעשות מסע בזמן לאותן השנים בטח הייתי מתנצל על השיפוט שלי, הם האמיצים , הם הלוחמים, אמא שמשליכה את ילדה התינוק ברציף רכבת לידיים זרות אומרת את שמו ומבקשת שמרו עליו מבלי לדעת מה יקרה, זה אומץ עילאי, להית ילד בן שש שמנסה בוורשה דרך תעלות הביוב להגיע לצד השני של הגטו ולגנוב תפוח אדמה זה ילד שראוי לצל”ש.
לא רוצה להיכנס לטינופת של הפוליטיקה בת ימינו, האם זהי המדינה ששם באירופה חלמו עליה? מסופקני.
הלוואי שנהיה טובים כמו שהם חלמו שנהיה.
מצ”ב תמונה (גם) של סבי ר’ יצחק אנשילובסקי שאני קרוי על שמו ונספה בשואה, הוא אף פעם לא היה סבא שלי, אני לא הייתי נכד שלו, אני תקוה שדור ההמשך שלי יהיה ראוי לו, תהיה מנוחתו עדן.
ע"י avineshama April 18 2023