חסמבה, חסמבה, חסמבה

שבת, שעת בוקר מוקדמת, עננים מכסים את השמש, קדרות קלה מכסה את החדר ואז הרמתי עיניי ונזכרתי באותם ימים שהלכו בלי שוב אותן פעילויות שלא תחזורנה.

אני זוכר כיצד הורדתי מעפילים אל החוף, אני זוכר היטב את הסליקים שבהם החבאתי את נשק המגן, אני זוכר היטב את המשטרה הבריטית וכמובן את סרג’נט ג’ק סמית הידוע בשם הקוד שלו ה”חיפושית האדומה”.

לאלה המכירים אותי היטב ומגרדים בפדחתם בתמהון כיצד מסתדרת העובדה שהאנגלים נפרדו מאתנו לפני 67 שנים ואני לא בן 80 או 90 אני יכול לומר – הייתי שם , תסמכו עלי.

בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת גרתי בשכונת נווה צדק, לא רחוק משם בשטח שהיום שוכן בו הדולפינריום ההרוס  שכן “שדה התעופה” שלי שממנו המראתי למחוזות רחוקים ולמסעות בזמן , אל העתיד, אל העבר, שדה התעופה שלי היה הספריה השכונתית, משם המראתי בצוותא עם קרל מאי הסופר,יד הנפץ ווינאטו למערב הפרוע, משם גם ירדתי למעמקי הים עם ז’ול וורן, קפטן נמו ונאוטילוס 20,000 מייל מתחת לפני הים, שם גם הצטרפתי לחסמבה למאבק ההירואי של חבורת מופלאים בשלטון הבריטי.

עברו יותר מיובל שנים מאז, אבל אני זוכר היטב את ההתרגשות העצומה עת קיבלתי ספר חדש של חסמבה, אושר עילאי, אושר מזוקק, האמינו לי מאז היו לי עוד רגעים מאושרים (למשל הטרבל שעשו מכבי ת”א בעונה שעברה) אבל כלום לא ידמה, כלום לא ישווה לעוד ספר חדש של חסמבה.

היות שאז טלביזיה לא הייתה ולסרט מי היה כסף (בכל זאת – 525 פרוטות סכום לא מבוטל) הפלגנו עם הספרים על כנפי הדמיון, וכך הורדתי מעפילים עם חסמבה, פחדתי אבל תחמנתי את ג’ק סמית (החיפושית האדומה), הסתרתי נשק בסליק והכי חשוב ידעתי כיצד להיכנס למערה החשמלית , (תראו לי היום – כמה אנשים יודעים היכן היא ?) .

השנים חלפו, אתגרים חדשים עמדו בפניי, ימי חסמבה נדחקו לשולי הזיכרון, אבל השבוע בלהה מגשימת החלומות הביאה לי  עותק של חסמבה הראשון , הזכרון, האושר צפו ועלו נזכרתי באותם הימים שלפני קום המדינה, החזה התנפח והתמלא בגאווה ומתוך תעצומות נפשי השמעתי את קריאת הקרב המפורסמת ” חסמבה, חסמבה, חסמבה”.