בודפשט, נעלי ילד, מסע בזמן 1944 – 2015

לאחרונה ביקרתי בבודפשט, הונגריה, נסעתי כשאני עייף וכל אשר חיפשתי בהונגריה היה לא לעשות כלום ואחרי כן מעט לנוח, כל כך נסעתי מרוקן להונגריה אזי עוד בשלב ההכנות עת קראתי “היכן לבקר בבודפשט? ” כלום לא עבר מהעין אל המוח.

אך אי שם בנבכי מוחי שכן המידע על קיומה של אנדרטת ה”נעליים” השוכנת לגדות הדנובה ומהווה זכרון ליהודי  הונגריה שנרצחו בין השנים 1944  –  1945 ע”י בריוני “צלב החץ” שהיוותה בפועל תנועה נאצית של משתפי פעולה הונגריים, שירו והרגו יהודים על גדות הדנובה וגופותיהם נסחפו עם הזרם, לימים גם החליטו לחסוך תחמושת וכפתו יהודים והשליכום חיים לנהר.

אנדרטת זכרון זו לאותם הימים מורכת מדגמי נעלים בגדלים שונים לציון יהודים , מבוגרים ,צעירים, גברים, נשים שכולם נרצחו בבודפשט, היה ברור לי שאפקוד אנדרטה זו ואכן פקדתי.

משהגעתי למקום חשתי טלטלה , כיהודי לא היה קשה לי להיכנס בנעלי הנספים, זו הייתה תחושה נוראה, הידיעה שצוררים כאלה או אחרים לא מתים אלא רק מתחלפים לא תרמה  לשלוות רוחי, אבל אם חשבתי שראיתי הכל – טעיתי, לא יכולתי שלא להזדעזע למראה זוג נעלי ילד קטן, נשימתי נעתקה. זה יכול היה להיות חלילה זוג נעלים של מי מנכדיי,  זו הייתה בשבילי תחושה הגורמת לפיק ברכיים, המראה האבסורדי של תיירים צעירים שאינם מבינים היכן הם נמצאים ו”מרביצים סלפי”  הוסיפה לתחושותיי הקשות.

המסקנות  שחולפות בי עד עכשיו כשאני כבר בישראל הן מסקנות ברורות מאליהן, עירנות, הבנת הסובבים אותנו וההבנה שאסור לנו לטעות הן המסקנות המיידיות, ואם טעינו במסקנה נקבל רמז בליל סדר פסח שבו נשיר  מתוך ההגדה  “שבכל דור עומדים עלינו לכלותינו” .

ואי אפשר שלא לסיים בקצת אופטימיות , שימו לב לתמונה, פרח גדל במקום הכי לא צפוי – בנעל הילד והפרח כמתריס – על אפכם וחמתכם עוד נגדל, נפרח ונשגשג.

כמכביסט גם שמתי לב לצבע הפרח, אכן נצח ישראל לא ישקר.