המתאגרף

זה היה רגע מכונן, המתאגרף שצבר הצלחה אחר הצלחה, שעתידו היה מזהיר, חטף וחטף בגדול, הימנית נכנסה לקרביים ולפני שהספיק לחזות בכוכבים חטף מכת מגל מהשמאלית ישר למח.

רגע אחד הוא היה בפסגה ובמשנהו דממה, הזמן קפא מסביבו, הגוף הרגיש צורך לצנוח לקרשים, המוח אמר הישאר על הרגליים ובין שניהם הוא עמד, מוכה , חבוט, המום, כואב ועדיין  לא היה ברור לו להיכן ממשיכים.

בקצב איטי שופט הזירה החל לספור – אחת, דממה, שתיים, דממה, אם יגיע לעשר – הכל נגמר, תבוסה אבל בצידה מנוחה מהכאב, מנוחה מהחרדה, מנוחה מהבלתי צפו , במה יבחר?.

אלו הן שניות האמת של המתאגרף, מאיזה חומרים הוא עשוי, ואין הכוונה למשקל, מוטת ידיים, גובה כפי שנמדד כל מתאגרף יום לפני הקרב, אלא בתעצומות הנפש, בעוצמת הרוח, ברוח הקרב.

מן הצד אני מתבונן במתאגרף, אנשי הצוות מסייעים לו, המאמן צורח לו הוראות שלא יכול לשמוע, המעסה מתיז עליו מים, נער הזירה מנופף במגבת להשיב את רוחו כולם מנסים לעזור אבל בסוף בסוף הקרב שלו בלבד.

ואז בעיניו אני רואה את אותו זיק מוכר, את ניצוץ הנצחון, מוכה, חבול, פיק ברכיים, אבל הנפש – פלדה, הוא חוזר לקרב, הוא ינצח.

החלמה מהירה לחבריי ר., ב.,מ.,ע. הכל קטן עליכם.