על “מבצע ינאי”, עשר דקות של פחד ותהילה

אחד הדברים הדרמטים הקורים למי שמשרת ביחידה קרבית היא “ההקפצה”, אירוע שבגזרה שלך מסתבך ואתה מוזעק לסייע.

לצערי חוויתי ארועים כאלה והדבר הנורא ביותר הוא המעבר משלווה לפעילות מואצת, רגע אחד אתה עסוק בנפנוף זבובים טורדיים ,רגע שני אתה ב”מהר מהר”, אני זוכר היטב את היובש בגרון, המהירות המטורפת והקפיצות המטורפות לא פחות (טוב לא נסענו בכביש 6), המחשבות על מה יקרה אם – אם יהיה מארב בדרך, האם נחטוף הפגזה, מה נמצא כשנחבור לכח שלנו, בקיצור הולכים על כל האפשרויות הגרועות, כי בינינו עם הטובות נתמודד בקלות.

למען האמת כבר מזמן לא הוקפצתי לשום מקום אבל אתמול זה קרה.

הגעתי לפתחו של “ארקפה הרצליה”, בידי מסדיר חנייה בפנגו, בשפתיי חש את טעם הקרוסון, השבת בפתח והכל טוב , טוב מדי בכדי להיות אמיתי, ואז כמו תמיד קורה הדבר הלא נכון ברגע הנכון, שיחת טלפון “תוכל לשמור על “כח ינאי” לעשר דקות?”,  עדכנתי את אשתי שכבר לגמה כוס קפה שאני ב”שינוי משימה”, עליתי לאוטו, הפעלתי WAZE שיעביר אותי למסלול המהיר ודהרתי לכיוון “כח ינאי” (כן, אני יודע – דהרתי קשור רק לסוסים) .

כאופטימיסט נצחי עליתי למוצב של “כח ינאי” עם ספר (אולי זה המקום להבהיר ש”כח ינאי” זה ינאי נכדי הצעיר בן החודשיים), קיבלתי את האחריות לגזרה בנוהל קרב סופר מקוצר, לא בוצעה שום חפיפה, לא ידעתי היכן  האמ”לח (אמצעי לוחמה) שלהם אני עשוי / עלול להזדקק – חיתולים, מוצץ, משחה, מים, חלב, שמיכה, מגבת ושאר מיני דברים שבתקופתי לא היו קיימים (ניטור נשימות, מיטה מתכווננת) בקיצור עמדתי בפני כאוס גדול.

בתוך הניסיון שלי להתמצא במרחב שמעתי קול – ינאי השמיע ספק צפצוף, ספק גרגור, ספק בכי, ניגשתי אליו, הצחקתי אותו (זו לא חוכמה – כל מי שהיה צופה בי היה נקרע מצחוק מהאיש המופרך הזה שמעווה את פניו לכל כיוון).

שתי דקות חלפו בשלום ואז רגע של מצוקה, ינאי החל לפלוט חלב, מה עושים? להרים אותו? צעד מתבקש אבל פחד אלוהים, אין מי שיסייע לי, קיבלתי “החלטת מפקד בשטח” , הרמתי את ינאי, עטפתי אותו בשמיכה, נרגע והכי חשוב – המשיך לנשום, חלפו עוד שתי דקות, הורדתי אותו למיטה, שוב הפחד שהפעולה תעבור בשלום, עברה בשלום, ינאי נושם, נושם ובוכה, הפעם עם יותר ביטחון מרים אותו, עוטף אותו, מטייל איתו בסלון, נרגע ואז גרעפס אימתני שלא היה מבייש אף מלח שיכור מהתקופה בהן האוניות היו מעץ והמלחים מברזל.

וכך נקפו הדקות, אני שר לינאי שירים, הוא מההלם של איכות הזמר שותק, החולצה שלי מתלכלכת מפליטה של חלב עד שהמוסמכים לטפל בינאי חזרו.

למרות הפחד נגרמה לי חוויה, לא הצלחתי לחלץ מינאי איזו חוויה הייתה לו איתי, מקווה שטובה.