סירוב פקודה – רס”ן מני איתן

רס”ן מני איתן (שאין לי כל היכרות אתו) עלה לכותרות בגלל סירוב פקודה, עיקרי הדברים מני ביקש לשמור על פקודת מטכ”ל העוסקת במינימום שעות שינה לחיילים  ולא רצה להעיר את חייליו לתרגיל לילי לפני שחרורם הביתה היות ופחד שחיילים עייפים יש סיכוי שיבצעו תאונת דרכים (אחותו של מני נהרגה בתאונת דרכים).

לא הייתי נוכח בזמן האירוע, אינני מנסה לקבוע מי צודק יותר ומי צודק פחות אבל אני מבקש לקבוע שהמפקדים לא היו חכמים, צודקים כנראה שכן , חכמים לא.

כמפקד בצה”ל לא יכולתי שלא להיזכר בחוויה דומה שעברתי, גויסתי לחמישה ימי מילואים לתרגיל אוגדתי שלדי, הגדוד שלי בתרגיל היה מורכב מג’יפ אחד וזחל”מ אחד, בתרגיל כזה גדוד הוא הכח הקטן ביותר, אחת לחצי יום מתקבלת הודעה מהאוגדה נוע לשם , נוע לפה ומיותר לציין שכל יעד נכבש בחלקיקי שניות והקפה החל לרתוח בפינג’ן.

מה שאני מנסה לומר שזה היה מילואים בכיף, בנחת, בלי מאמץ ועם כח אדם מצומצם ביותר (אולי בגדוד שלי היו עשרה חיילים.) לא פלא שמפקד האוגדה בשיחת פתיחה נתן הוראה חד משמעית שאיש לא משתחרר מהמילואים, באותו אימון הייתי בן 22 לערך, צעיר וממש לא מנוסה במה שקורה למי שמקבל קלפים לא נכונים מהיושב במרומים, משחזרתי מאותה שיחת פתיחה ניגש אלי אחד החילים שלי ממש בדחילו ורחימו וביקש להשתחרר מהאימון, כמובן לא הסכמתי (פקודות יש למלא) אבל הוא מצידו לא ויתר ושוב חזר על בקשתו, הכרתי אותו כחייל טוב וניסיתי להקשיב למה שהוא מנסה לספר לי, הגיש לי קלסר עב כרס של מסמכים רפואיים , לא טרחתי לקרוא, ביקשתי ממנו שיסביר לי במה מדובר, לאט לאט הבנתי שמדובר בטיפולי הפריה והשבוע זה השבוע שיש סיכוי להיכנס להריון, והוא חייב להיות בבית , זזתי לאוגדה לבקש אישור לשחרר אותו , התשובה “לא” הגיעה מהמותן (אפשר להבין, פקודות יש למלא) ואז הדילמה או הפתרון לדילמה חזר אלי, לא לקח לי הרבה זמן, החלטתי, שלחתי את החייל הביתה , לא מילאתי הוראה. התרגיל לא ניזוק, היעדרו של החייל לא יצר שום בעיה ועד היום אני זוכר את השבוע הזה כאחד מתקופות המילואים היפות שהיו לי, אבל בשיחת הסיכום האוגדתית לפני כל הקצינים שהשתתפו בתרגיל (ותזכרו הייתי אז צעיר) ביקשתי את רשות הדיבור, אמרתי  לאוגדונר את מה שעשיתי, אמרתי  לו שבבנין שבו גרתי אז מתוך שלושים דיירים אני היחיד שעושה מילואים, אמרתי לו שעלינו כמפקדים מוטלת החובה לשמור על כל חייל שעדיין עושה מילואים ולא להקשות סתם, התגובה של האוגדונר הייתה שילוב של צונאמי וטייפון,צרח עלי, פניו נהיו אדומות, הורידים בצווארו בלטו והודיע לי חגיגית שדרכי לכלא סלולה, לא ויתרתי ועניתי לו שהוא יישאר בסוף בלי חיילים .

לא עפתי לכלא, בטח מישהו (סביר שזה היה המג”ד שלי) צינן את רוחו, שנים אחרי זה קצינים שנפגשו אתי במילואים הזכירו לי את המעמד.

סיכום האירוע העכשווי – מני איתן נענה לצו ליבו, האוגדונר שלו שמר על  החש”צ (חוק השיפוט הצבאי – איך מושגי העבר חוזרים אלי), מני הודח מתפקיד המ”פ ועכשיו למאזן, הפסידה הפלוגה מ”פ מצטיין (על כך לא היה ויכוח) , הפסיד האוגדונר שהחיילים מבינים שהם סוג ב’ (עובדה, הם מבקשים להשתחרר) , הפסיד מני שכפי שהתרשמתי אוהב את הצבא והיה בדרך לקורס מג”דים, ובשורת הרווח הרוויח מני שלא יעשה עוד מילואים והכי הרויחו אשתו ושלושת ילדיו שיראו את הבעל, האבא יותר בבית.

כקצין (לגמרי לשעבר) בצה”ל לבי לא קל בנושא סירוב פקודה, פקודה זו אחת מאבני היסוד של המסגרת הצבאית, ואם קצין מצטיין, ערכי מגיע למצב של סירוב פקודה צריכים מפקדיו לשקול איך הכניסו אותו לסיטואציה שכזו.

אינני מכיר את מני איתן, אבל תהיו בטוחים שאם אפגוש אותו פעם – אלחץ את ידו בחמימות ואני לגמרי זוכר – פקודות יש למלא.