משבר הבריאות ולא על שולחן הממשלה

המעבר משגרה למצב  סערה היה מהיר, רגע אחד השמים היו כחולים והשמש זורחת  ומשנהו חשרת ענני הסופה  התקבצו וברקים ורעמים מכים מן השמים.

הסימנים למשבר היו , ראינו אבל לא הפנמנו, הסתכלנו אבל לא התבוננו ובשהוכינו נדהמנו.

בסוף השבוע החלה מגמת הירידה, בדיקות היו על הפרק, ביום ראשון בבוקר חלה ההתדרדרות, הדרך למיון בבית חולים הייתה קצרה, צילום פה, בדיקה שם והאבחנה הייתה ברורה  , ניתוח על הפרק.

אני מכיר את התחושה מקרוב אם כי עצמת הניתוח וגורם ההפתעה שהיו אצלי לא היו דומים בעצמתם למה שקרה עכשיו.

החלוק הפתוח מאחור, ההסעה על כסא גלגלים לחדר הניתוח, מראה הזרקורים התלויים על התקרה והקור הקור המקפיא של חדר הניתוח, החרדה, המחשבה “מה יקרה אם…” והצלילה אל החשכה עם תחילת תהליך ההרדמה.

המשבר שלאחר ההתעוררות, הצינורת התחובים בכל נקב שבגוף, באף ובאזורים פיקנטיים אחרים, התרופת הניגרות אל הזרוע, החלפת הבקבוקים, הצורך להשגיח על החומר הניגר בהם, הכאבים שבגוף, הכאבים שבנפש, והמחשבה “למה זה מגיע דווקא לי?”, מבטי הדאגה של ההורים, קרובי משפחה , חברים, הדאגה המוקרנת מעיניהם, כל אלה תורמים מעט ופוגעים הרבה.

ההחלמה , השחרור, ההמתנה לביקורת רופא , ההמתנה לעוד תוצאות בדיקות, ההבנה שזה יקח זמן ורק היושב במרומים יודע מתי יהיה בריא, מחלחלת אט אט, ההבנה שהעתיד צופן בתוכו הרבה מן הנסתר ומעט מן הגלוי פורצת את חומות התודעה, והתקוה, העוצמה הפנימית, המשפחה , החברים וכן גם היושב במרומים  הם שעומדים לו לאדם.

 

                                            ב   ה   צ   ל   ח   ה.