הצד האפל של הג’יפ

עד היום שאני מדבר על ג’יפ אני מדבר על הג’יפ הצבאי, זה עם המקלע 0.3 (עוד קיים בצה”ל ?) , עם האנטנות ומכשירי הקשר המקשקשים ללא סוף, ג’ריקן 20 ליטר עם מים קשור מאחור, הרבה אבק, שמש קופחת בקיץ, וקור שצורב את הפנים בחורף  והכי זכור קפיצות, קפיצות וקפיצות.

עם השנים המונח ג’יפ הפך למשהו אחר לגמרי, כל צפונבונית יש לה ג’יפ, גדול, גבוה ומסתכלת ממרומי מושבה על עלובי החיים שנוסעים כולה ברכבים פרטיים אפילו אם הם מודל 2018.

עם השנים גם אני הסתאבתי, לצאת מרכב פרטי היווה פרוייקט לגב, הישיבה הפכה לצניחה על הכסא, הבנתי שגם אני צריך ג’יפ, גבוה שיהיה לי נוח להיכנס, עוד יותר נוח לצאת ובקיצור הג’יפ הגיע, כמובן ללא מקלעים, ללא אנטנות, ללא חשיפה לפגעי מזג האויר, הפכתי לצפונבון, משקיף על כולם מלמעלה, מפחיד את בעלי הרכבים הקטנים שמא ארמוס אותם , הנכדים מאושרים לפתוח את הגג ולנפנף משם לשלום משל היו מנהיגים של לפני 80 שנה והשוס הגדול כניסה ויציאה מהרכב דרך הגג, אכן ימות המשיח של התחבורה המוטורית.

וכך כשאני מדושן עונג מהרכב אני נכנס אמש לתוכו בדרכי הבייתה , מניע, מפעיל מזגן, שומע מוסיקה חרישית, הטלפון מתחבר אוטומטית למערכת השמע של הג’יפ , משחרר HAND BRAKES ברגל, דומני שצריך לקרוא לזה LEG BRAKES ,מפליג לי לדרכי ולפתע אורות אזהרה, שרטוט שהגלגל השמאלי חסר לו אויר, עוצר , בודק, פנצ’ר ואז מתגלה הצד האפל של הג’יפ, לפרוק גלגל רזרבי מתא המטען – פרויקט, שלא נאמר להחזיר את הגלגל המפונצ’ר , להרים את האוטו על הג’ק פרויקט, גם להוריד אותו זה לא קל, בקיצור תמיד אני רכבתי על הג’יפ – אתמול הוא רכב עלי, נקמת הג’יפ.

וברצינות אתמול ( 18/11/18 ) חטפתי פנצ’ר למזלי תמכו בי שניים שהגיעו משום מקום, דתיים (מדגיש זאת דווקא עכשיו שבבחירות האחרונות עלה נושא ה”הדתה”) אחד נהג של חברת צ’יטה והשני עובד של לובינסקי, מודה להם על עזרתם שעשו לשם שמיים ולא רצו שאשלם להם, אני בטוח שהחברות שמעסיקות אותם מסורות כמו העובדים הללו.