שלוש דקות לחיות

כמרבית האנשים אני חי בתחושה שתמיד יהיה לי את המחר, אני מספיק חכם לדעת שעובדתית זה לא נכון, דברים קורים מרגע לרגע (וכרגע אני מתייחס לדברים גרועים) מה שנכון בשנייה זו לא בטוח שיהיה בשנייה הבאה  ומ”המותן ” אני שולף את אריק איינשטיין ומוטי קירשנבאום שנפטרו ברגע.   האם יש לי חלום שאני דוחה את מימושו בגלל הבלי היום הזה ?, האם באמת זה הבלי היום הזה ? אני באמת יכול לנהל את חיי כאילו אין מחר? משל כל חיי הם רולטה רוסית אחת גדולה ומי יודע מתי הכדור שבתוף האקדח ימצא עצמו מול הנוקר?.

נתקלתי במקרה בהרצאה ב – TED ,  של בחור בשם ריק אליאס, שחווה את שלושת הדקות האחרונות של חייו ושרד בכדי לספר עליהן, הוא היה על הטיסה שהמריאה מניו יורק , נתקלה בציפורים שהשביתו את המנועים ונחתה נחיתת חירום על ההדסון, סיפור שהפך  לסרט בכיכובו של טום הנקס למיטב זכרוני.

בהרצאה מדבר ריק על שלושת הדקות שלקח למטוס מהודעת הקברניט על ה”היכון לנחיתת חירום” ועד לנחיתה על המים (לדואגים – איש לא נפגע) , בשלוש הדקות האלו רצו מחשבות בראשו של ריק ואת המחשבות והלקחים  הוא מפרט בהרצאתו.

מה הדברים החשובים בחיים , על איזה דברים שווה וצריכים להילחם ? , מה מקומם ברגע האמת של בני משפחתך? מה יזכרו ממך ? האם בקבוק יין במרתף היינות הוא בזבוז מכיוון ששווה לשתות אותו כרגע כי מי יודע אם תחיה מחר ותוכל לשתות?.

אין לי תשובה ניצחת, האמת כנראה כמו תמיד נמצאת באמצע, מה שאוכל לבצע היום לא לדחות למחר, להגיד מילה טובה, לחייך קצת יותר, להיות סובלן לזה שלא בא לי עליו, להבין שבצד השני עומד גם אדם וגם אם הוא טועה (ואני תמיד צודק) להשאיר מרחב במחשבה שאולי יש גם טעם בדבריו, לוותר בצומת, לאפשר לרכב להשתלב בתנועה , להניח שזה שעוקף אותך בפראות הוא מבהיל יולדת לחדר לידה ולא סתם בן ז…, לא להיעלב (להיעלב זו תמיד בחירה שלי ) אבל בו זמנית להתרחק מאנשים שמזיקים לי כמו משריפה בשדה קוצים.

ללכת לבית הכנסת אבל לקבל את אוכל החזיר , לתמוך בסיפוח השטחים המשוחררים אבל להקשיב לשמאלני (וממש לא הבוגד) שחושב בדיוק הפוך,  להיות סטרייט ולהתעניין עד מאד בבני המין השני ולהבין שיש כאלה שמתעניינים בבני מינם ולהשלים עם כך.

לחלום חלומות כשאני יודע שחלקם לא יתגשמו אבל NEVER SAY NEVER  , להצטרף למירוץ יאכטות למירוץ סובב עולם שזה שילוב של סיבולת, רוח צוות וטכנולוגיה עילית, להיות בטברנות של אתונה ולשמוע צלילי בוזוקי, להיות בפולין בטיול שורשים, לבקר באי הפסחא ולראות את הפסלים המיוחדים שריד לתרבות שנעלמה בן לילה, לאמן ילדים קטנים כדורגל ולהקנות להם את ערכי הספורטביות עוד לפני ערך הנצחון , והחלום הכי גרנדיוזי להיות עם מכבי ברגע הזכיה בגביע  אירופה לאלופות לאחר שינצחו את ריאל מדריד / ברצלונה / יובנטוס.

היה לי חלום שהיו לי “שלוש דקות” להגשים אותו והגשמתי , שווה כל רגע וכל טיפת זיעה, ממש שבוע לפני הגיוס רכבתי על אופניים מת”א לחיפה, נצרת, מגידו והביתה, חלפו מאז יותר מיובל שנים אבל הלקח קיים, הכל ניתן להיעשות, הכל שאלה (ותשובה) של עדיפות, יכולת כלכלית , יכולת פיזית והכי הכי חשוב – דחף, דחף, דחף , את המשוואה הזו אצטרך לנהל בתבונה וכנראה גם עם  “קצת יציאה מהכלים”.