שמחת תורה תשפ”א, 2020 למנינם

עד כמה שישמע מוזר גם כשהייתי ילד (וזה היה מזמן) חגגנו את שמחת תורה, בכלל תקופת החגים הייתה תקופה יפה, ראש השנה, דוכני ה”שנות טובות” (פעם בשחר ימי ההיסטוריה היו כרטיסי ברכה קטנים לשנה החדשה שהגיעו עם מעטפות תואמות ואותם שלחנו למקורבים בדואר עם מיטב האיחולים, לכרטיסי הברכה הללו קראנו “שנות טובות”) , הסוכה , עד היום אני חש באפי את ריח הסכך שאצלנו היה משום מה מענפי אקליפטוסים, הקישוטים , התאורה המאולתרת ואז כמו בקונצרט –  ה”גראנד פינאלה ” שמחת תורה, דוכני ה”שנות טובות” עברו הסבה מהירה לדוכני דגלי שמחת תורה, גם אני קיבלתי דגל שכזה, גרנו בשכונת עוני (שום סיפורי אימה שהייתה לי בטן נפוחה מרעב) והחלום הגדול לקראת החג, לקראת הדגל שאקבל מהורי ומי העז לבקש היה דגל  שיש לו מעין שתי דלתות ארון קודש שנפתחות ואז רואים ספרי תורה, זה היה דגל החלומות אין בלתו, בערב החג אמי נעצה תפוח במוט הדגל ועליו הדליקה נר שהחלב שלו טפטף על התפוח, מסורק ומצוחצח הלכתי אתו לבית הכנסת השכונתי, אושר גדול.

בתקופה הנוכחית  של חיי אני אוהב לעשות הקפה עם ספר תורה בבית הכנסת, לנשק את הספר, לאחל ולקבל איחולים “שתזכה לשנה הבאה”.

והיום ? הקורונה מנצחת, בגופי לא אהיה בבית הכנסת, ברוחי כן.

“שנזכה כולנו לשנה הבאה “.