רומנטיקה וכדורגל, הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו ?.

נתקלתי היום באופן מקרי בכותרת עיתון ושם מצוטט מאיר ברד שחקן עבר של הפועל ב”ש (הכותרת מצורפת בראש הדף) העוסקת בנושא שחקנים זרים ומקומיים בקבוצת כדורגל  ואני שאני רומנטיקן חסר תקנה ואוהב נוסטלגיה הדברים הניעו בי מחשבות ישנות.

גם אני מתלבט עד כמה אני מחובר לקבוצה שאני אוהד, מה קובע את אהדתי לקבוצה הנוסטלגיה ?, ההיסטוריה ?, צבע החולצה ? , ההישגים ? ,השחקנים שלובשים את החולצה?.  

לפני שנים ניסה מישהו לארגן ליגה אירופית בכדורסל, פיזר שחקנים אמריקאים במדינות היבשת וניסה לתת להם גוון מקומי, בישראל קראו להם “הסברס מישראל” הנסיון כשל מפני שלאף אחד מחובבי הכדורסל ברחבי היבשת לא הייתה זיקה לקבוצה הכביכול מקומית, אני זוכר היטב איך סיכם זאת מישהו “השחורים שלנו ניצחו את השחורים  שלהם” (במקום המילה שחורים השתמש בביטוי מעליב יותר) והיום קחו קבוצת כדורגל שיכולה לאפשר לשישה זרים לשחק בהרכב הראשון שלה,  מה החיבור שלי כאוהד היושב על היציע לאהוד את ג’ון, סטנלי, ראדה ושאר מיני שמות שהיום הם פה ומחר הם שם?.

אני יודע שזו מחשבה נאיבית ואולי לא ניתן לקחת אליפות בלי ג’ון,סטנלי, ראדה אבל האם באמת האליפות הזאת שווה משהו?.

האם המושג “לשחק למען הסמל” פשט את הרגל ? כנראה שכן, האם זה טוב ?, האם זה נכון ?.

אני אישית מעדיף מקום חמישי בליגה  עם חיים, יענקל, ברל ושמרל מאשר אליפות עם סטנלי, ג’ון וראדה.

אני זוכר שמות של שחקני מכבי משנות החמישים, לא זוכר שמות של שחקני  חיזוק במכבי של    שנת 2018.

שוב, אני יודע שהשנה היא 2021, אני יודע ש – MONEY TALKS , אני יודע שקפיטליזם מביא אליפות וסוציאליזם מביא שברון לב (ויודע שלעיתים נדירות קורה ההיפך )    אבל באיזו פינה קטנה וחמה בלב אני מתגעגע לכדורגל העני של פעם, למכבי שמואל ת”א עם ג’ונים, מתיא, סביון במגרש בקרית שלום.