קולנוע עדן, סרטים הודיים, ראג’ קאפור

והימים חלפו, חלפו ועברו, הדברים אז נראו אחרת, היינו שלווים יותר.

לפני עשרות בשנים היה בת”א בשכונת נווה צדק בית קולנוע בשם “עדן” , לא קטלא קניא היה בית הקולנוע הזה, היו לו שתי גרסאות, לחורף בית קולנוע עם גג, בקיץ בית קולנוע ללא גג , מיזוג אויר ? הצחקתם אותי, נפנפנו עם עיתון לפני האף, זה היה המזגן.

היו לו תקופות לבית הקולנוע הזה, הייתה תקופה של סרטים בערבית, פאריד אל אטראש היה המלך, אין בלתו, המוזיקה, הדמעות (סרט ערבי שלא נגמר בבכי הוא לא סרט ערבי) , הלבבות השבורים, ההורים העשירים נגד ההורים העניים כולם כיכבו בבית הקולנוע הזה.

והייתה תקופת הזוהר של הקולנוע ההודי, ראג’ קאפור המלך של האופנה ההודית, לא סרטים נוסח בוליבוד, גרסה הודית לסרטי הוליבוד, אלא הודו כפי שהיא, על נופיה, על עוניה, אבל שמחה ומאושרת, לא החביאו דבר באולפנים רחוקים.

והשלאגרים זכורים לי מאז מאותן שנים של הפרה – היסטוריה, איצ’יקדנה, מורמרקה והנעלים שלי מיפן (בסרטון המצ”ב) .

ההתקלות המקרית שלי בסרטון הזה היא עבורי מסע משמח בזמן לתחנות עברי, שכונת שבזי, נווה צדק, מצרים, הודו כולן גרו בכפיפה אחת והכל באושר גדול.

אני נהנה מהנוסטלגיה, אתם תהנו מהשיר