כמה מילים על קוקו – יפן מרץ 2018

אחד החסרונות הגדולים שהיו לי בנסיעתי ליפן היה בכך שלא פגשתי את ה”יפני ברחוב”, הייתי אחד מקבוצה ולמעשה לא הצטרכתי לשוחח עם אף יפני על שום נושא, נהג האוטובוס לקח אותנו ליעד ולא אני הסברתי לו להיכן לנסוע, במלון חיכתה לי מעטפה עם מפתח לחדר ולא הצטרכתי (ולא יכולתי) להתווכח על חדר בקומה גבוהה /  נמוכה, מול הים או מול הפרק, חייתי במדינונת ישראלית קטנה ולא נזקקתי לעזרת המקומיים.

מי שהייתה בשבילי יפן היא המדריכה שליוותה אותנו לאורך כל הנסיעה – קוקו.

קוקו הייתה כל מה שישראלית לא תהיה, היא הייתה יצחק רבין היפני , המשפט “יהיה בסדר” לא היה בלקסיקון שלה, דאגה לחברי הקבוצה שלא ילכו לאיבוד, שיגיעו לחדר האוכל במקום הנכון ובזמן הנכון, איפה לעשות קניות, איפה לאכול ואיזה בקבוק שתייה להוציא מהמכשירים האוטומטים דוברי היפנית , לי אפילו הכינה פתק ביפנית שאינני אוכל חזיר או פירות ים כך שאם אגיע למסעדה “לא אלך לאיבוד”.

לאט לאט דיברנו איתה חברי הקבוצה שלא תדאג, אנחנו ילדים גדולים, יכולה להוריד את מפלס הדאגות וזה עבד במידה מסוימת, המשיכה לדאוג אבל ניסתה להראות שנותנת לנו אשראי שנפלס דרכנו ברחובות / גני יפן.

לקח לה זמן לעכל אותנו ולבסוף  התחבבנו עליה עד שאפילו שרה לנו באוטובוס ויתרה מכך בפרידה בשדה מטוקיו נישקה כל אחד מאתנו, הפכנו אותה לישראלית במידה מסוימת.