הקלמר ואני – לא מה שהיינו פעם

יום הבחירות נוצל גם בכדי לעשות סדר בבית, מתוך מעמקי הדברים המאופסנים אי שם בבוידעם המיתולוגי ונשכחו עם הזמן גיליתי את הקלמר הכחול (בתמונה המצ”ב), מיד חזרתי עשרות רבות של שנים לאחור, כן גם אני עליתי פעם לכתה א’.

הילקוט החדש, העפרון, המחברת ואיתם הגיע הקלמר המיתולוגי, הקלמר ששלח לי ה”דוד העשיר מאמריקה” , באותם ימים רחוקים הצנע השתולל בארץ, קנינו ביצים בהקצבה, אנשים הבריחו עוף מרעננה לת”א ונעצרו באוטובוס (כן, כמו במסלול האדום בנתב”ג) , ארה”ב לא הייתה קיימת במקומה היה המושג “אמריקה” , ואם הכרת איזה מישהו תושב ארה”ב הוא היה אוטומטית “הדוד מאמריקה” שם נרדף לאדם עשיר מאד, גדלנו על ההבנה שבאמריקה כסף גדל על העצים.

ובכן אותו דוד עשיר מאמריקה, שהיה מן הסתם חיט, סנדלר, או משהו מסוג זה אני כבר לא זוכר מי הוא היה שלח לי קלמר לקראת שנת הלימודים הראשונה שלי, שלום כתה א’ , אני זוכר היטב גם ממרחק השנים את ההלם , האלם שהיכו בי עת ראיתי את הקלמר לראשונה, כחול בוהק, עם שלוש קומות, עם עט ציפורן לכתיבה תמה עם קסת דיו והכי חשוב הקלמר הפיץ ניחוח של אמריקה, של העולם הגדול, של מחוזות שלעולם לא אגיע אליהם, הפכתי באחת לאיש העולם הגדול, הייתי מורם מעם.

השנים חלפו, הקלמר איבד מזוהרו (ולא רק מהבחינה הפיזית), כטיפוס סנטימנטלי שמרתי עליו בקרן זוית ועם השנים הוא נשכח שם, עד ליום הבחירות.

הסתכלתי עליו, משא השנים ניכר עליו, זוהרו עומם, קמטים אחזו בו, עט הציפורן הפכה למוצג ארכיאולוגי, מזל שלא הייתה מראה לידי, כי גם אני מן הסתם כמו הקלמר משא השנים ניכר גם עלי, הזוהר שעומם,הקמטים, אכן גם הקלמר, גם אני – לא מה שהיינו פעם.