בשכונה – סינימה פרדיסו בת”א של פעם

שוחחתי עם מתן על קולנוע שיחה שעשתה לי מסע בזמן עשרות שנים לאחור.

כילד גרתי בשכונת עוני (כמה אני מתגעגע לאנשים הפשוטים והטובים האלה)  , טלביזיה הייתה דבר שלא קיים, לעתים היינו מאזינים לתסכית ברדיו וזה היה חתיכת בילוי אבל לעתים היינו חייבים לפרוץ את המצור וללכת לסרט,  אני זוכר את המחיר 475 פרוטות, בשכונה היה לנו בית קולנוע ששמו “ארגמן”, בית קולנוע   קייצי   שמשמעותו אולם קולנוע ללא גג שכמובן פעיל רק בקיץ  ורק שכבר חשוך, הוא היה במושגי היום לבהות בסלון מול הטלביזיה, הלכו ההורים, ההורים של ההורים וכמובן הילדים, הגענו עם סלים שבתוכם ארוחת הערב, הסרט עצמו לא היה שיקול באם הולכים או לא, “שכונה” במובן הכי טוב שבעולם, מבנה בית הקולנוע כבר לא קיים היום.

לאניני הטעם שבינינו היה קולנוע עדן (היום דומני המבנה שייך לבנק לאומי) ושם היה אולם רגיל ואולם קייצי, אני זוכר משם את ה”תרגום בצד” ,   מצד ימין של המסך בשליטת המסריט הוקרן התרגום של דברי השחקנים על המסך, לא תמיד היה המסריט מסונכרן עם הנעשה על המסך, כך שעל המסך נראה שדה קרב ובתרגום נרשם אני אוהב אותך (או להיפך) לא פעם שרקו למסריט להעיר אותו שיעמוד בקצב ואז ראית את התרגום רץ קדימה או אחורה כך או אחרת היה כיף.

בית הקולנוע הרחוק היה קולנוע זוהר , היה מעבר להררי החושך , חצינו את רחוב הרצל מזרחה זה היה מחוץ ל”תחום המושב”, יעד לבוגרי סירות (הייתי בן עשר) , שם פגשתי לראשונה את טרזן, ג’וני וייסמילר האגדי, אני זוכר היטב , בתחילה שמענו את השאגה, התלהבנו , מחאנו כפיים ושרנו “טרזן על העצים” ואז טרזן נראה, לשמחתנו לא היה גבול, עד היום אני יודע לשאוג כמו טרזן (בצניעות המתבקשת) ושאני משמיע את השאגה לנכדים הם מסתכלים אלי במבט של WTF , באמת מי יודע הים מי זה טרזן? , גם אני כמו טרזן מתחיל לעבור לצד של ההיסטוריה.

והיום? יש לי טלביזיה צבעונית רבת אינצ’ים, מגוון סרטים שהוא כמעט אין סופי , אני צופה בה כשאני בפרטיות ביתי, עם מיזוג אוויר ועדיין קיים בי הגעגוע לעבר, לקבל את טרזן, לשרוק למסריט על התרגום , לשיר איצ’קדנה עם ראג’ קאפור ולבכות עם הצרות של פאריד אל אטרש.

אין ברירה חוזר לסגר, שנה טובה.