בשכונה – כיצד קרענו את (החיקוי של) יובנטוס

“כבוד” זה דבר רציני, לא ניתן לוותר עליו, “כבוד” זה דבר רציני פי שבע שמדובר בכבוד השכונה שלי, גם אז לא הקלנו בכך ראש.

לא זוכר כיצד אבל נציגים משכונה ליד בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי הזמינו אותנו (ואולי יש לומר מחמת חשיבות הענין אתגרו אותנו) למשחק כדורגל, הקבוצה שתנצח תזכה בגביע האולטימטיבי  – “הכבוד” , נקבע המגרש ליד בית ספר שבח של היום ואם אתם רואים איצטדיון עם דשא ירוק ויציעים הומים אתם חיים בסרט, כולה מגרש חולי, השערים סומנו רק ברוחב ע”י בלוקים, שערים אם הובקעו בגובה היו תמיד נתונים לפרשנות אם זה שער או מעל השער.

הקבוצה שלנו הייתה שכונתית במלוא מובן המילה (חיובית כמובן) , היינו מה שהיינו, בגדים מסמורטטים, נעלים עם מסמרים בסוליות שלא ישחקו, נעליים שהיו חתוכות  בחלק העליון של ה”שפיץ” בכדי שהאצבעות תוכלנה לבצבץ וניתן יהיה “למשוך” עם אותן נעליים עוד מספר חודשים, הגענו לשדה הקרב, לזירה , למגרש וחשכו עיניי, הקבוצה השנייה הייתה כולה לבושה במדים בצבעי הזברה של יובנטוס, לכולם נעלי התעמלות, לכולם גרביים עד הברכיים, ידענו שמפה לא נצא חיים, הסתכלנו אחד על השני במבט מבוהל ואמרנו את המשפט הידוע מאז “על החיים ועל המוות” , מה שיהיה יהיה, קי סרה סרה (כבר אז הייתי טוב באיטלקית), אני לא זוכר את מהלך המשחק, אני זוכר איך הוא נגמר 3 : 2 לטובתנו, לא זוכר אם הבקעתי, מה אכפת לי להניח שהבקעתי את כל שלושת השערים, שמחים, טובי לב, מנופחי חזה כשהקרקפות של היריבים שלנו תלויות על החגורות שלנו (למי בכלל הייתה חגורה)  עטויי זרי דפנה חזרנו  לשכונה.

עשרות שנים חלפו מאז אבל הלקחים נשארו, לא להתרגש ממי שנראה מושלם, לא לזזלזל בבני עניים שמהם תצא תורה.

מאז נשארה לי שריטה במוח – אהבה לחולצות של קבוצות כדורגל, חלפו שנים רבות עד שזכיתי לחולצות כאלה בזכות ניר בני שהבין את השריטה ודאג להביא לי חולצות מקבוצות שונות ממסעותיו בחו”ל וכמובן בלהה שדאגה לחולצה של מכבי.

 לעולם לא אשכח את המשחק ההוא.