רגעים קטנים של אושר גדול

האומן אנדי וורהול אמר פעם ש”לכל אדם מגיע 15 דקות של תהילה” , כוכבי הריאליטי מיישמים זאת, פוליטקאים גם , “זמרים של שיר אחד”  (זוכרים את מלכות החרמון של מוצי אביב?) , הפועל קרית שמונה שהייתה אלופה ועוד ועוד.

גם אני כמו כולם רץ על הגלגל וכמו האוגר בכלוב מגיע כמעט לשום מקום, גם אני רוצה לחוש, לחוות חמש עשרה דקות של אושר , אושר נקי, לחוש שעשיתי משהו לאורך שנים ופתאום העשייה הזו משתלמת, מתגמלת תורמת לאושר, אושר גדול.

לפני שנים רבות רבות (כך מתחילות תמיד האגדות) בהיותי ילד , החל הרומן שלי עם מכבי ת”א, ידעתי ימים טובים, ידעתי ימים   טובים פחות, ידעתי ימים של אליפויות, ידעתי ימים של גביע וידעתי גם דאבלים, ידעתי ימים של “צוללת צהובה” , ראיתי שחקנים גדולים, אברהם בנדורי, יוסקה גולדשטיין, שאול מתניה , נח רזניק, יוסלה מירמוביץ’, צביקה סטודינסקי , רפי לוי והגדול שבגדולים הענק שאין שני לו שייע גלזר.

אבל בסביבה הקרובה שלי הייתי מכביסט יחידי, פשוט כדורגל לא ענין את חוג מכרי, אבל השנים עושות את שלהן, נולדו לי ארבעה ילדים שעוד בהיותם בעריסה זועקים נואשות לחלב אם קבלו עד  שהאמא הגיעה הופעה של שירי מכבי ושאגות נוסח “צהוב עולה” (עד היום אני שואל את עצמי מה באמת הרגיע אותם האוכל או ההלם משאגות יאללה מכבי).

ארבעת הילדים שלי  כל אחד מהם יצא מוצלח ביותר ( באופן סובייקטיבי אני קובע שאני אובייקטיבי) והמדד לכך – כולם מכביסטים, לימים נולדו הנכדים וגם הם הולכים בדרכי אבות, כולם רק מכביסטים  עוד משהיו בבית החולים ליולדות.

עשרות שנים חלפו מאז התחלתי את ה”מסלול הצהוב”  והנה לפני שבוע הלכתי למשחק של מכבי נגד טיראנה מאלבניה, לא לבד הלכתי למשחק, אלא עם חלק מנכדי, אלה הבוגרים יותר שיכולים ללכת למשחק שמתחיל ב – 21:00 .

בתמונה תוכלו לראות את הנכדים עידו, יהלי ונמרוד (וגם אותי) לאחר המשחק.

לא יודע מי נהנה יותר באותו הערב הנכדים ?  אני ?  ואולי אנחנו כלל האוהדים שראינו את מכבי מנצחת  2  :  0?.

האמת אין מכשיר מודד אושר אבל בכל זאת אני מרשה לומר אני נהניתי יותר מכולם, חד משמעית.

על שערי האיצטדיון כבר מתדפקים יואב וינאי  שמגיעים לגיל שבו אפשר להתחיל להצטרף לסבא למשחק, הם כבר אוהדים ותיקים, אני כבר מחכה בשקיקה שיצטרפו אלי, אלינו האושר יהיה כולו שלי.