מכבי ת”א, ספורטיביות וערבים

  די בקנאות אני מנסה לשמור על רוח ספורטיבית כשאני צופה במשחק כדורגל, אני מעדיף ניצחון “טהור” ולא ניצחון בגלל שהשופט לא ראה שער שהובקע ביד (כן, זוכר , מארדונה) ,   אני לא מיתמם , אני מעדיף נצחון עם שער שהובקע ביד מהפסד, אבל זה נצחון עם המון תחושות של חמיצות.

אני עוד יותר שונא שמערבבים ספורט עם פוליטיקה, לא צריך לקשור את הפועל למפא”י כמו שבית”ר ירושלים איננה מנוהלת ממצודת זאב, זוכרים אנחנו ב – 2021 לא ב – 1955 .

עןד יותר גרוע לקשור גזענות לספורט, אני בהחלט בעד אפליה “צבעונית”, כל הצהובים (מכבי) טובים , כל האדומים ( הפועל) רעים אבל שם נגמרת האפליה ה”צבעונית”  שלי.

ישנה עוד גזענות שמרתיחה אותי היא לפי מוצא ודת, 

נהוג לייחס זאת לבית”ר מירושלים אבל אני לעולם בודק את עצמי לפני שבודק אחרים, אני רוצה לדבר על מכבי ת”א, מהראן ראדי וסלים טועמה.

מה שונה בין שני השחקנים ? אחד שיחק במכבי השני שיחק בהפועל, מה המשותף לשניהם? שניהם ערבים, לשניהם אוהדי מכבי “עשו את המוות”, לטועמה שרו את שיר “המחבל” לראדי סתם שרקו בוז.

אם יש ביטוי  שאני מתעב , זה “הקומץ”, רק קומץ העליב את טועמה, רק קומץ ביזה את ראדי, עובדתית זה נכון, לא עשרים אלף איש מהיציע עשו זאת אבל לא רוצה להתעסק באחוזים, כמו פעלו כך וכמה אחרת, הכתם דבק בכל אוהדי מכבי.

אם נבין כולנו שקללות על שחקנים ערבים לא מעידה על המקוללים אלא מעידה על המקללים.

 אם עדיין לא הסברתי את עצמי היטב אז אעבור למישור הפרקטי, תמיד ממרומי היציע חשתי לפני דרבי ש”שירי טועמה” בחימום לפני  הדרבי טוענים את טועמה ב”כוחות על” (למדתי משהו מהנכדים) ואי אפשר שלא להזכיר את מהראן ראדי שאחרי שזכה עם מכבי בשלוש אליפויות רצופות גלה לבאר שבע והביא (גם הוא) שלוש אליפויות לדרום , אחת מהן במגרש ה(חצי ביתי, נתניה) של מכבי.

באופטימיות ובתמימות מקווה לימים טובים יותר.