געגועי לגיורא שפיגל

לא פעם שאני צופה במשחקים של מכבי אני אומר לעצמי “הלוואי שגיורא היה משחק היום”, חסרה לי חוכמת המשחק שלו, המסירה לרגל, הבעיטה העוצמתית ולא פחות  חשוב האינטליגנציה והאישיות.

גיורא ואני חברים עשרות בשנים, נכון החברות שלנו היא חברות בין שחקן כדורגל מהמעלה הראשונה לבין אוהד ביציע, אבל למה להתעסק בקטנות?.

את גיורא ראיתי לראשונה עת שנינו היינו בשנות העשרה שלנו (וזה היה מזמן) ליד מגרש הכדורסל של מכבי ת”א הצמוד לקולנוע אוריון (היה פעם דבר כזה), עמדתי ברחוב במקרה גיורא עמד לידי ומישהו שאל אותו מתי יעלה בהרכב של מכבי, גם אז כבר ידעו ברחוב הספורטיבי שלמכבי יש “שחקן שחקן” שמחכה לתורו לעלות לקבוצה הראשונה, אני זוכר היטב את אחד ממשחקיו הראשונים שהיה נגד בית”ר ת”א  שבו הבקיע צמד (לצידו שיחק שחקן חיזוק – שלום שיקווה, איפה הוא היום?), אני זוכר את הבדיחה המפורסמת שגיורא אוהב לשחק ליד היציעים 2, 1, 13 כי יש שם צל , (אז שיחקו בשעות אחה”צ), אני זוכר שער שלו נגד שמשון (כן פעם הייתה גם קבוצה כזו) שגיורא מעצלנות נשאר יחידי ברחבה של שמשון ושחקן קישור של שמשון החזיר כדור לשוער ולא שם לב שגיורא עומד ליד נקודת ה – 11, ללא ספק אחד השערים הקלים ביותר שהבקיע, אני זוכר את ההסגר שנכנס אליו בשבת בבוקר ,שבת של דרבי, לנו יושבי הציעים לא היה אינטרנט , לא ידענו מה קורה אם כי הבנו שקורה “משהו גדול” .

בתקופה שלפני הקורונה פגשתי מעת לעת את גיורא ודרשתי בשלומו, תמיד אמרתי לו שהוא חסר בעולם הכדורגל, אין לנו הרבה “חומרים” כאלה שאנו יכולים לוותר עליו.

תודה על הרבה רגעים נפלאים במכבי, בנבחרת, בריאות טובה עד מאה ועשרים.