גם אני הייתי שם על פסגת הר נבו ולארץ המובטחת לא הגעתי

ביום החמישי האחרון זה קרה, תחושה של התעלות , תחושה של פסגה, תחושה של הצלחה

השעה הייתה 21:25 , ההרגשה הייתה נפלאה, בדרך לפסגה שהייתה מרוחקת כרבע שעה חשנו נפלא, מכשול ראשון בדמות נהר גועש חצינו, את המכשול השני בדמות קיר סלעים  טיפסנו ועברנו, גם את המכשול השלישי , קרחון עד חצינו עם גרזיני שלג, מראש לא צפו שנחצה את הנהר, ההימורים על קיר הסלעים היו כנגדנו , על הקרחון רק מאמינים בני מאמינים, צדיקים גמורים חלמו בלילה מתחת לשמיכה שניתן יהיה לחלוף על פניו.

ראינו את הארץ המובטחת, אחרי שחצינו שלושה מכשולים ברציפות היה רק צורך ל”הושט היד וגע בה”.

אבל לאלים היו תוכניות אחרות, ההתגרות (המוצלחת) שלנו בגורל  לא הייתה לרוחם, נמאס להם מהרמת הראש שלנו,   והם החליטו להורידנו לשאול תחתיות.

ארבעת פרשי האפוקליפסה נקראו למשימה, והפרשים מן הידועות המה יודעים להילחם, יודעים לפגוע, יודעים לצרוב את תחושת העלבון,  הביזיון, הלוזריות כך שלא ננסה לטפס שנית.

בשעה 21:25 הפרש הראשון “מלחמה” היכה בנו, בשעה 21:32 היכה בנו הפרש השני “רעב”, בשעה 21:34 חבט בנו הפרש השלישי “מגיפה” והוריד אותנו לנקודת האפס לנקודת ההתחלה, לנקודה לפני שהתגברנו על שלושת המכשולים.

ואז בעודנו המומים, מוכים , חבולים הגיע הפרש הרביעי “מוות” ובאבחת מגל השליך אותנו לתהום, אל האין, אל הריק (חיריק ב – “ר”) , אל מי האפסיים, המאמץ להגיע לפסגה , לעבור לארץ המובטחת כשל, כשל סופית, אין הזדמנות שנייה.

הנשרים כבר דואים מעלינו, אוכלי נבלות מתקבצים סביבנו , האם נמצא תעצומות נפש להזדקף ? , לעמוד על הרגליים ?, לטפס שוב על פסגה מאתגרת חדשה ? הנוכל לה ?

רק אחד יודע את התשובה -” מי  כמוך  באלים  יהוה” , ימים יגידו