תחושות טרם קרב

אכן שנים רבות חלפו (ותודה לאל על כך) מאז חוויתי תחושות של טרם קרב, השנים חלפו, נכון הן אינן צורבות את הבטן, קהו עם הזמן אולם טעמן שמור עמי, שמור היטב.

מישהו אמר לי פעם שלא פלא שהלוחמים הם צעירים, לאו דווקא בגלל היכולות הפיזיות אלא בגלל פזיזות נעורים, חוסר הידע על משמעות הקרב וראיה לא נכונה של המצב, כמי שהיה פעם צעיר והיום איך נאמר זאת בעדינות נמצא בצד השני של  מתרס הגיל יכול רק להסכים עם הדברים.

אני זוכר היטב את תחושת הבטן שהדבר מתקרב, המצב הבטחוני נראה פחות טוב ובטוח שצריך לבצע משהו, פעולת תגמול קראנו לזה אז באותם ימים רחוקים, חרדנו על מי יטילו את הביצוע על הצנחנים או עלינו (גולני)  כל אחד מלוחמי מהיחידות היה בטוח שאנחנו הטובים ביותר, הראויים ביותר והכל קטן עלינו, והפור נפל ברוח אותם ימים בפשרה מפא”ינקית אופיינית, גם וגם, הצנחנים קיבלו יעד , אנחנו קיבלנו יעד ונוהל הקרב התחיל להתגלגל, עכשיו ש”הכסף מונח על השולחן” חיוכי השחצנות, האמירה מגיע לנו הכל נשאר אבל אז הבטן , הלשון הצטרפו לסיפור, היובש בפה, ה”גורו  גורו” שהבטן משמיעה הייתה איתנו בכל מקום, בקבוצת הפקודות, בתרגול על מודל, בלימוד הציר, בהכנות בנשקייה, בעליה למשאיות לאיזור היציאה, מעבר הגבול, והשקט שלפני הסערה, מעניין דווקא ברגע האמת בביצוע ביעד היה הכל שקט, היובש בפה נעלם, ה”גורו גור” שבבטן לא נשמע, החזרה לבסיס היציאה והטלפון לאמא בשש בבוקר להגיד לה “הכל בסדר”, איכשהו למרות שלא הייתה מקורבת למשרד הביטחון ולשלוחותיו היא תמיד “ידעה” מתי עזבתי את הארץ והיה חשוב לי לומר לה הכל בסדר.

יום שני היה דרבי, מכבי נגד הפועל, עם כל השונה בסיטואציה זה היה דומה בכל, ידעתי שננצח, אבל הפחד מתבוסה כרסם בי, ידעתי שניתן לסמוך על השחקנים אבל ידעתי גם שהכדור הוא עגול, לא הטרדתי את היושב במרומים שיסייע בהשגת הניצחון כי רציתי לשמור את התפילות לנושאים פחות חשובים כמו בריאות, פרנסה ושאר ירקות מסוג זה, עם לחץ דם חורג מגבולות המותר ועם חיוורון בפנים הגעתי לאיצטדיון, כבשנו שער אחד וחרדתי שמא נספוג שער שוויון, כבשנו שער שני וחרדתי שמא הפועל יצמצמו, כבשנו שער שלישי, וחרדתי שמא הקבוצה תנוח על זרי הדפנה ולא תרצה לכבוש שער רביעי, ניצחנו 3 : 0, שמחתי והצטערתי, יכולנו לכבוש יותר , רק דבר אחד היה חסר לי אחרי המשחק, לא  יכולתי להתקשר לאמא שלי ז”ל ולומר לה הכל בסדר.