ירושלים, מתחם התחנה, ספטמבר 2020

כטיפוס חובב נוסטלגיה הגעתי אל מתחם “התחנה” בירושלים, אותה תחנת רכבת ישנה שהייתה התחנה של הרכבות שהגיעו מהשפלה לבירת ישראל והושבתה לפני יותר משני עשורים.

כילד יש לי זכרונות רבים מתחנת המוצא של הרכבת לירושלים הלו היא תחנת “בית הדר” לא רחוק מתחנת האוטובוסים המרכזית של ת”א (היום שתי התחנות פשוט לא קיימות), אני זוכר את קטרי הקיטור השחורים שנראו לי מפלצתיים, את אדי הקיטור המבעבעים ממקומות שונים בקטר, את זרנוק המים הגדול שמילא את הקטר במים שיהפכו לקיטור וכמובן את נהג הקטר ועוזרו המיוזעים, השחורים מפחם, לנסוע ברכבת? היה יותר מחלום, לי יותר קל היום לטוס לירח מאשר אז לנסוע לירושלים, אפילו בחלומות זה לא הופיע.

לא נסעתי לירושלים ברכבת אבל כחוויה מתקנת הגעתי לתחנה, במסגרת שרות מילואים התאמנו במדבר יהודה, עם סיום האימון העלינו את הטנקים על רכבת בתחנה בירושלים, חוויה, לראות טנקים נוסעים מקרון לקרון , להשגיח שלא יפלו, לעגן אותם לקרון, עברו עשרות בשנים אבל החוויה חקוקה בי היטב.

והיום? התחנה העתק לא מחמיא של הדוכנים שקישטו את כל הטיילת באילת עד שקם חכם אחד ופיזר אותם, גם כאן עגלות עם תכשיטים זולים, שרשראות ומסעדות , שני קרונות רכבת ישנים, צבעים דהויים, מאובקים, נעולים  , לא מכובד, לא סטייל ומעורר צביטה בלב, חבל.