טרייסי אדוארדס, מיידן, האתגר שלה, האתגר שלי

אני אוהב ים, אני אוהב אתגרים , אני אוהב נשים (תמחו את החיוך האוילי לא לכך אני מתכוון) והסיפור של טרייסי אדוארדס הסקיפרית הצעירה  , מיידן המפרשית ומרוץ היאכטות מסביב לעולם משלב את שלושת האהבות הוא סיפור שקרה באמת לפי כשלושים שנים ומביא למיקסום את סיפור הים, את האתגר ווהעמידה בו ואת הכח הנשי.

לגמרי במקרה נתקלתי בנטפליקס בסרט “מיידן”המספר את סיפורה של טרייסי כשהוא משלב קטעים מהיום וקטעים מלפני שלושים שנים, לא הכרתי את הסיפור ונשארתי מרותק לסרט, לסיפור.

התקופה אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, טרייסי אדוארדס בחורה אנגליה צעירה חולמת להשתתף במרוצי יאכטות, ענף גברי לגמרי שהסתכל בזלזול, בביטול  ומחק את האפשרות שאשה מסוגלת להפליג, היא לא מוותרת ולמרות שאמא שלה מגדירה אותה כ”חסרת יכולת התמדה” היא מתחילה מסלול פורץ דרך לאשה, היא מתחילה כטבחית על יאכטה כי אף אחד לא חשב ברצינות שהיא מסוגלת לתרום משהו לתפעול הסירה ואז היא קופצת לחלום הגדול, המשוגע, לארגן יאכטה שתהיה על טהרת הצוות הנשי להשתתף במרוץ מפרך מסביב לעולם במפרשית, המלחמה על איסוף הכספים, ארגון הצוות, ההפלגה, והמרגש מכל על החזרה לפורטסמות משם יצאו לדרך, חזרה של תהילה למרות…., למרות מה תראו בסרט.

מצרף לכם הרצאה בטד של הגיבורה, על התלאות, על האתגר , על ההישגים , הגשמת החלומות, ומה קורה היום שלושים שנים אחרי כיצד ובעבור מה ממנפים את אותו השייט. 

(לקבלת תרגום לעברית – חפשו עם “ריחוף” העכבר לחלקו הימני התחתון של המסך ולחצו על המלבן עם שלוש הנקודות ותבחרו בשפה העברית).

לפני שנים היה לי חלום לנסוע באופניים מת”א לחיפה, אל תהיו  חוכמולוגים ותבטלו את האתגר, אני מדבר על שנת 1964, האופניים היו פשוט אופניים, ללא מהלכים, בוודאי שללא מנוע, שכונתי לגמרי, ואז אי שם לפני הגיוס יצאנו  לדרך, יצאנו שניים חגי ואני (אולי מישהו מכיר אותו? עבד ביחידת המיכון {שם קודם ליחידת מחשב} בעיריית חולון , לא זוכר את שם משפחתו, אשמח לפגוש אותו אחרי משהו כמו 57 שנים), היינו פרטיזנים , בלילה הראשון הגענו לחיפה ולנו אצל קרובי משפחה, ביום השני נסענו מחיפה דרך נצרת עד לקיבוץ מגידו, תודה לשומר הלילה של הקיבוץ שנחתנו עליו משום מקום ונתן לנו לישון ואז ביום השלישי בעליות של כביש’ ואדי ערה עם רוחות נגדיות עם קושי עצום הגענו הבייתה, אחרי מסע כזה להיות קצין בגולני היה עבורי  דבר של מה בכך.

לימים חשקתי בשייט, יש לי רשיון של סקיפר אבל יותר משאהבתי יאכטות דיזל עם אדי דלק אהבתי מפרשיות, את השייט הקלסי, הרבה שנים לא הפלגתי אבל הגעגוע קיים, אולי אני צריך לקחת דוגמא מג’ון גלן שהיה האמריקאי הראשון שהקיף את כדור הארץ  (שניים לפניו “רק” עלו וירדו) טס מחדש לחלל בשנות השבעים לחייו ,  גם אני יכול לחזור לים

מקדיש את הפוסט הזה למדריכה שלי להפלגה במפרשיות, אני זוכר שנרשמתי שאלו אותי אם לא אכפת לי שתדריך אותי אישה עניתי להם שלא אכפת לי כל עוד היא מדריכה טובה, גם היא שאלה אותי אם לא אכפת לי שהיא תדריך , קיבלה את אותה התשובה, אגב מדריכה נהדרת, לעולם לא אשכח את השיעור בהתהפכות סירה בלב ים , שווה פוסט בפני עצמו.

גם אני חולם להפליג במרוץ כזה אבל מי מספיק פסיכי לקחת אותי איתו ?, אולי פעם יקרה לי נס, אבל ברוח סיפורה של טרייסי אדוארדס אצטרך לעזור לנס שיגיע, בינתיים מפליג על גלי הדמיון.