התטל”ג של אז והמציאות של היום

לפני עשרות שנים הייתי צוער בבה”ד 1, אחד הדברים האהובים עלי בקורס היה התטל”ג (תרגיל טקטי ללא גייסות) , זה היה תענוג אינטלקטואלי ומנוחה לגוף, במקום להסתער על  ג’בלאה עם חגור נשק וכובע פלדה ישבנו בכתה (קרוב לוודאי שברוח אותם ימים לא הייתה ממוזגת) וחשבנו מהיכן מסתערים, מהו מיקום השמש או לחילופין אם הירח במלואו, היכן יוצב הרתק , ומתי כדאי להנחית מטח של פצצות מרגמה.

אחד התטל”גים שאני זוכר עד היום (בבקשה אל תחברו אותי למכונת אמת) מגדיר בעיה למפקד מוצב ולצורך התרגיל  אני המפקד ונדרש לקבל החלטות שעל פיהן אקבל ציון, המוצב מותקף מכל עבר, האויב במפגן שדאות מדהים אינו מתגלה, נפלו חללים רבים, מספר הפצועים רב יותר והצוות הרפואי המותש מתקשה לטפל בהם.

גרוע מכך כפי שניתן לחוש בוודאות בימים הקרובים יוטל מצור, אספקת המזון תצומצם, התרופות תגענה במשורה, שרידות המוצב תלויה בחוט השערה ואז אני מפקד המוצב מקבל הודעה דרמטית , לשיפור האוירה והפגת מתחים סוכם שהמוצב שלנו יחמם יחסים עם מוצב בפיקוד הצנחנים (ואני מגולני) , היינו יריבים אבל לא אויבים, היו המון מתחים אבל נפגשנו לא פעם בכל מיני הזדמנויות, עכשיו החלטנו שנעלה את דרג החברות בין היחידות ונודיע על כך בקול גדול, נעשה טקס מרהיב , הרבה מצלמות, אירוח כיד המלך רחוק מאזור הקרבות בקיצור תענוג.

והשאלה לצוער – מה תעשה?, כמובן ידעתי את התשובה הנכונה, ההגיונית , המנצחת, קח את הרגלים וברח, מה יש לי לעשות במקום מפחיד, אני נמצא בסכנה, שיסתדרו החיילים לבד, אני מכיר אותם הם ילדים גדולים, ימצאו את דרכם ומי שלא? זוהי הברירה הטבעית של הטבע – החזק שורד, אבל כצוער חכם ידעתי שזו התשובה הנכונה אבל “פתרון בית הספר” דורש תשובה אחרת, תשובה ציונית הולמת (ולא אמיתית בעליל ) , להישאר עם החיילים באזור המצוקה, לתת דוגמא אישית, לעבור בין השוחות ולעודד את הפצועים והבריאים, לסכן את חיי וזו התשובה שנתתי בניגוד למצפוני בניגוד לשכל הישר , זו הייתה תשובה נהדרת לדעת בית הספר (עובדה – קיבלתי סג”מ).

חלפו השנים והיום אני רואה שהפתרון כפי שחשבתי בסתרי  לבי לפני עשרות בשנים הוא הפתרון שמתבצע היום.