1939 – האוניה סנט לואיס, 2021 המטוס 17 – C

אחד הסיפורים שריתקו אותי והשפיעו על עיצוב תודעתי כאזרח יהודי בישראל וכן גם כחייל צה”ל היה סיפורה של האוניה סנט לואיס ועל ההפלגה של מאי 1939.

כמה חודשים לאחר ליל הבדולח ניתנה אפשרות לקבוצה של למעלה מ – 900 יהודים עשירים לעזוב את גרמניה ולעבור לקובה, האוניה שהייתה אוניית פאר יצאה לדרך ובקצרה בקובה לא נתנו לנוסעים לרדת, גם ארה”ב לא רצתה לקלוט אותם, גם קנדה לא וסופם שחזרו לאירופה ורובם הושמדו.

היה ברור לי מאז שאני לא מתכוון להיות על אוניה כזאת או אחרת ולהתחנן שיקלטו אותי, זו גם הסיבה העקרונית שלא רציתי   אפילו לחשוב על האפשרות להוציא דרכון אירופאי, אני לא אהיה היהודי הנודד, זה נגמר.

בימים אלה אנו חוזים באפגניסטן בגרסה העדכנית של האוניה סנט לואיס, כשהפעם במקום האוניה יש לנו את מטוסי התובלה 17 – C אבל הפליטים אותם פליטים, הפחד אותו הפחד, חוסר האונים אותו חוסר אונים, מסירת הילדים לחיל אלמוני רק שהילד ינצל  מזכיר את הרכבות לאושוויץ.

הלקחים משני האירועים הם אותם לקחים למרות הפער של שמונים שנה, מי  שלא נלחם על עצמאותו, סופו שינסה לברוח בחסקה קשורה לאוניה או בכן נסע של מטוס.

ועוד לקח אישי יש לי – שנים חשבתי שהמדינות שלא קלטו את יהודי סנט לואיס עשו מעשה נבלה והיום ישנם עשרות אלפי פליטים אפגניים האם ארצה לקלוט אותם פה ? לפעמים צריך להיות זהיר בהטלת אשמה, זה הכל עניין של פוזיציה.