געגועיי לחאדר

אתמול הוחזרה לארץ מסוריה בחורה שאיך אגדיר אותה בעדינות ? – מוזרה, בחדשות סיפרו על מסלול היציאה שלה מהארץ, חרמון, חציית הגבול ושם נעצרה בכפר דרוזי בשם חאדר, בתחילה מאד כעסתי עליה על הנזק שגרמה למשפחת ולמדינת ישראל ובפרט שהסתבר שזה תחביב שלה לנסות לחצות את גבול ישראל מדינות ערב, כעסתי , כעסתי עד שנזכרתי שאני לא טוב ממנה, גם אני בגיל שלה היה לי תחביב לעבור את הגבול למדינות אויב המקיפות אותנו, חציתי את הגבול ללבנון, לסוריה, לירדן וגם את הגבול המצרי לא קיפחתי (אני מקווה שתעמוד לזכותי חזקת ההתיישנות), אבל יותר מכל כמו אותה מוזרה גם אני ביליתי בחאדר חודשים רבים, יש לי זכרונות טובים משם וקל לי להבין למה שמה פעמייה לאותו הכפר.

השנה היא 1973, התותחים אמנם הפסיקו לרעום אולם עדיין היינו מגויסים, במטעים של חאדר שכנו בקרונות רכבת ישנים, בשדות הכפר היו מפוזרים פגרי טנקים סוריים, גנרל חורף התחיל להתקדם לעברנו, היה קר, אני זוכר את הכפריים של חאדר חוזרים עם ערב מהשדות כשהם נוהגים שיירות של חמורים נושאי משא (את קריאות הזירוז שלהם הקלטתי בתגובות הקוליות), הייתה אווירה של שלווה בנינוחות היום יומית הזאת, הגנו על החרמון, התגוננו מפני הקור, המג”ד שלנו לליק (ישראל שמעוני ז”ל) גייס לנו תורמים אוסטרלים שתרמו תנור חימום לכל אחד מקרונות הרכבת שבה הגדוד שלנו שכן, בשלג הראשון ארחנו את התורמים והגדוד “עשה להם כיפק” אף עין לא נשארה יבשה, לימים היה כשל באחד התנורים דבר שגרם להרעלת גז שבסופו של דבר נסתיימה בהקאות ועילפון חושים למרבית המזל (זה היה בקרון שבו אני ישנתי אך באותו לילה הייתי בחופשה בבית).

ענף החקלאות העיקרי של הכפריים היה צימוקים, היה מפזרים את הענבים על גגות בתיהם עד שיבשו והפכו לצימוקים, זוכר את טעמם, היה טעים.

למרות הנסיבות שגרמו לי להגיע, לגור בחאדר  ולמרות שעזבתי את המקום בשמחה במרץ 74 בדרך הבייתה, נשאר בי שמץ של געגוע, אולי גם אני אלך לשם ביום מן הימים, אתם יודעים NEVER SAY NEVER (תרגעו אין צורך להזמין את השב”כ, יש להם דברים אמיתיים יותר , חשובים יותר לעסוק בהם).

לגבי התמונה המצ”ב, באותם ימים מצלמות לא היו חזון נפרץ ואין לי צילום מחאדר, צירפתי תמונה מאותם ימים (אני שלישי משמאל) .